כולי התרגשות, אני בדרך משדה התעופה ישר לישיבת לייקווד. הרבה שמעתי על לייקווד, בני דודים תלמידי חכמים גדולים למדו ולומדים שם, קראתי גם על הישיבה. שמעתי שלומדים בה אלפי לומדים. לייקווד כפי הנראה כפר קטן מנותק כולו סביב הישיבה, שמעתי אמנם שלייקווד גדלה אך בתודעה עדיין לייקווד שלי היא כפר קטן. משהו שרק ר' אהרן קוטלר יכל להקים - מקום של תורה בתוך אמריקה החומרית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא חשבתי מעולם שאני יראה את הנס הזה שנקרא לייקווד, אך הנה אני עומד להגיע למקום הזה. כל הדרך מתרוצצות מחשבות בראשי, בתנועה של רצוא ושוב, רגע אני מדמיין לראות ישיבה כמו כל ישיבה בארץ, ורגע אני חושב לעצמי מחשבות הפוכות. מסתבר שיש שם ליד הישיבה מגרש כדורסל או משהו דומה... בסופו של דבר זו אמריקה.
הגעתי לעיר לייקווד, התפללתי תפלת שחרית, ועם סיום תפלת שחרית מבשרים לי כי עוד זמן קצר מגיע הרב אהרן קוטלר. רק משמיעת השם אני מתמלא התרגשות, מדובר אמנם בר' אהרן הנכד, שהוא לא ראש ישיבת לייקווד, אלא מנהל שלה בעבר. אך מספיק לשמוע את השם "אהרן קוטלר" בעיר לייקווד בכדי שירוצו במוחי הסיפורים הנפלאים על ההתמסרות של ר' אהרן להקמת עולם התורה באמריקה, יחד עם הגאונות שיש בספריו, משנת ר' אהרן על יבמות, אני נזכר בערגה בחשבונות המתוקים שיש בספריו, בתענוג הגדול שהתענגתי בסברותיו ובחישובים המפולפלים בסוגיות העמוקות של יבמות, וממתין לראות את ר' אהרן קוטלר בלייקווד.
ר' אהרן מגיע ומוביל אותנו לסיור בבנייני הישיבה. מתברר שישיבת לייקווד אינה בבניין אחד או שניים. מדובר בכמה וכמה בתי מדרש, בהם לומדים מאות ובחלק אלפי בחורים ואברכים. בית המדרש נראה כמו כל ישיבה מצוינת בארץ ישראל, קול התורה נשמע ברמה. הלהט של לימוד התורה, של השקלא וטריא, המראה של מאות לומדי תורה שקועים בעמלה של תורה, הנה הנס ששמעתי עליו עומד לפני במלוא קומתו, באמריקה החומרית, יש ישיבה בה לומדים בטהרה בשקיעות עצומה. הישיבה כאילו איננה באמריקה...
זכור לי מימי חורפי בהם למדתי בישיבה והיו מגיעים אורחים ונכנסים לבית המדרש, אני זוכר שזה הפריע לי ולחבריי ללמוד, על אף החשק העצום שלי לראות את הנס הזה יותר מקרוב, לא העזתי להכנס, חששתי להפריע מהלהט ששרר שם, חששתי לבטל תורה. אלא שחבריי הקדימוני ונכנסו, ואז ראיתי את הנס, עדיין מרחוק מן הדלת, אני רואה את חבריי נכנסים, ואין ראש מורם, כולם ממשיכים בלימודם בלי לשים לב לאורחים המביטים בהם. השקיעות העצומה ששררה בבית המדרש גרמה לכך שכניסת אורחים לבית המדרש לא הורגשה. "אם כך", אמרתי לעצמי, "רשאי גם אני להיכנס". נכנסתי, וזכיתי להתקרב אל האש הגדולה. לשהות קרוב אל להט הקדושה של לימוד התורה האופף שם בחלל בית המדרש, טור ועוד טור של אברכים ובחורים היושבים ביגיעה ולומדים בעמל רב, בשקיעות עצומה.
זה לא בית מדרש אחד, בבניין אחד יש שלושה בתי מדרש, כל אחד גדול מחבירו, אלפי לומדי תורה. כולם בעמל ובשקיקה עצומה.
ביקשתי למשש את הדופק, רציתי לתפוס בחור לשיחה לנסות להבין יותר, חיפשתי בחורים, בפינת קפה, בברזייה, מסתובבים בחוץ, ולא מצאתי אחד אפילו. כולם בפנים לומדים בהתמדה. הסתובבתי בבניין הלוך ושוב חיפשתי מישהו לדבר עמו ולא מצאתי. והנה אחד או שניים שיוצאים החוצה, יצאו לצורך נחוץ, אך המרוצה שלהם, וגם המראה אפוף המחשבות, גרם שלא יכולתי להפריע להם, הם רצו לעשות את מה שהם צריכים ולחזור מיד, איך אפריע להם מלימודם? זו התחושה שמנסרת בחלל.
עד שמצאתי אחד, במקרה הוא גם היה דובר עברית, הוא פנה אלי בעצמו ושאל מה אנחנו מחפשים. אמרתי לו שבאתי לראות את ישיבת לייקווד. "נו, ואיך ההתרשמות?", שאל אותי בן שיחי. "האמת שאני עדיין המום, לא תיארתי לעצמי לראות מראה נפלא כל כך, לשמוע את קול התורה בכאלו עוצמות כאן באמריקה". בן שיחי צחק בהנאה למשמע הדברים.
ביקשתי לשאול אותו כמה שאלות, לשמוע על ההווי, האם הישיבה דומה לישיבות שאני מכיר בארץ? האם הבחורים שם מתעסקים בעוד משהו? האם הם משחקים בכדור? מה קורה שם? ניסיתי בעדינות למשש את הדופק. אך נשמע ממנו שממש לא. כמובן שיש בקצוות בחורים מבוגרים יותר שמתעסקים בעוד דברים ואף משחקים בכדור, אבל באופן כללי, כולם לומדים בהתמדה.
"המציאות אותה אתה רואה כעת זו המציאות הרגילה כאן תמיד", הוא מסיים. ואז הוא מוסיף: "שתבין, הבחורים כאן הגיעו ללמוד, הרבה מהם יכלו לבחור אחרת, הם לא באו לשחק. יש כאן כאלו שיודעים שבמשך החיים שלהם הם לא יהיו באהלה של תורה, ויעבדו לפרנסתם, לא כולם כאן באו על מנת להישאר באוהלה של תורה כל חייהם, אבל את השנים הללו הם מקדישים רק לתורה, הם רוצים לצאת מכאן עם מאגר רוחני שיספק להם המשך חיים רוחניים. בין אם ההמשך יהיה בחוץ ואז הם זקוקים למאגר רוחני שייתן להם אפשרות לקבוע עתים לתורה כראוי, ובשביל זה הם צריכים לדעת ללמוד וגם לצבור שעות רבות של לימוד שיתן להם קרקע פורייה בכדי שיוכלו להמשיך כל חייהם לטעום טעמה של תורה, וכמובן אלו שמגמתם להמשיך כל חייהם לשכון באוהלה של תורה, חפצים ללמוד בעמל, הם רוצים לפרוח ולעלות במעלות התורה והיראה, כפי שנדבה אותם רוחם".
"הם באו מבחירה ללמוד תורה", סיים איש שיחי את דבריו בהדגשה.
דמעות של התרגשות זלגו מעיני. מחשבות על רבי אהרן זצ"ל עלו בראשי, לחשוב על התגשמות החלום שלו, האם מישהו חלם בשנים הללו על קיום עולם תורה גדול כל כך באמריקה? בזמנים ההם כשסבתי הגיעה לאמריקה יחד עם אביה כשברחו מרוסיה הקומוניסטית, הייתה סבתי צריכה לנסוע לבדה לארץ ישראל, אביה שלח אותה לגור אצל ידידו מישיבת וולאז'ין, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בכדי שתוכל למצוא חתן תלמיד חכם. באמריקה לא הייתה הזדמנות כזו. והנה כעת, אחרי עשרות שנים - יש ויש, אלפי בחורים שיושבים ולומדים בעמל רב, מפעלו של רבי אהרן זצ"ל, מפעל של איש אחד שהקים בעמל עולם תורה מפואר ב"גולדנע אמריקע".
חשבתי שסיימתי לראות את לייקווד אך מסתבר שלא.
הרב קוטלר ממשיך והולך אתנו ומראה לנו עוד בית מדרש ועוד בית מדרש, עוד רחוב של הישיבה ועוד רחוב, וממשיכים. בינתיים רק דבר אחד שונה ראיתי, יש שם בית מדרש אחד, לידו יש חנייה גדולה ששייכת לישיבה. אנחנו שואלים את הרב קוטלר, "האם הבחורים נוהגים?", הוא עונה בפשטות, "כן, אצלנו לבחורים יכול להיות רכב. טלפון אין, מכונית יש". מתברר שלבחורים בישיבת ליקווד אין פלאפון בתוך בית המדרש. הם צריכים להשאיר את הטלפון בחוץ אם יש להם אחד כזה.
זה לי הפעם הראשונה שאני מבקר בישיבה כאורח. נזכרתי בפעמים בהם ראיתי אורחים נכנסים לבית המדרש לבקר, ולראשונה אחרי שנים רבות אני מרגיש את הרגש הנפלא של מבקר מן הצד שרואה מבחוץ את הלהט, את הריתחא דאורייתא, ואני מחוץ לסיפור. שוב דמעות זולגות מעיני, הגם שלא הצלחתי לישון במשך הטיסה הארוכה ואני עייף מאד, אני ערני לחלוטין, רגשי הקודש העירו אותי. חבל שאני לא יכול להישאר ללמוד גם כן כעת יחד עם כל הלומדים, אני תלוי באחרים וצריך להמשיך את המסע.
אני מציין לעצמי, שלא צריך לנסוע ללייקווד בכדי להתרגש כך. אפשר לבקר בבתי מדרש בארץ ישראל, לבוא בשעה בה בית המדרש מלא, יש בארץ ישראל ישיבות קדושות הפזורות בכל הארץ, חובה ללכת מידי פעם להיות בהם אורח, ולהתרגש, לזלוג דמעות ולהתמלא כיסופין, לחזור הביתה עם קול התורה הלוהט. להתחמם בחמימות של התורה הקדושה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יש חמימות שנספגת בנשמה רק כששומעים קולות רבים כל כך, רק כשרואים פרצופים רבים כל כך מלאי עמל התורה, פרושים מהוויות העולם.
0 תגובות