זה היה הרגע הכי נורא בחיי.
ישבתי על אבן שחורה לצד חומת העיר העתיקה, העיניים שלי לא הצליחו להזיל ולו דמעה אחת וריחו של האסון הנורא עדיין ריחף באוויר. הדי הפיצוצים שכחו, האוזניים שלי שכבר התרגלו לרעם התותחים ניסו להסתגל לשקט המפחיד, וריח אבק השריפה החל להתפזר באוויר הלילה הקריר של הרי ירושלים.
>> למגזין המלא - כנסו
מי היה מאמין שהעיר הזאת יכולה להיחרב, ועוד בפעם השלישית? שאלתי את עצמי בייאוש. הייתי בטוח שצה"ל ינצח, אבל לצבא מפולג ומשוסע כשלנו באמת שלא היה כל סיכוי.
עד הרגע האחרון לא שככו הדי הוויכוחים וגם בשיאה של המלחמה הנוראית קלטו אוזניי קולות של חיילים המתווכחים על צריחו של הטנק: "זאת לא רפורמה, זאת הפיכה משטרית שלכם ושל הביבי שלכם שמנסה להיחלץ מהמשפט", אמר האחד מהם לשכנו לטנק בקול מנוכר, כשהלה לא נותר חייב: "הקול שלנו לא שווה פחות מהקול שלכם", הוא זעק בגרון ניחר. "ניצחנו בבחירות - ואתם פשוט לא יודעים להפסיד", הוא צרח באימה כשטיל התקרב במהירות לכיוונם. "בושה", לחש החבר בדממת מוות – ובכך אמר את המילה האחרונה.
• • •
הדמות שהתקרבה אלי מרחוק גרמה לי לאושר רב. לא ידעתי אם מדובר בערבי, יהודי או כל בן אנוש אחר, אבל לא הייתי מסוגל להמשיך ולחיות לבדי בתוך אימת החורבן הנוראית הזו. בחור מתולתל התקרב אלי והעיניים שלו היו טובות: "עידן", הוא הציג את עצמו בשלווה והושיט יד ללחיצה. "אז כנראה שרק אנחנו נשארנו בחיים בכל התופת הזו", לחשתי ולחצתי את ידו.
"שנעשה דו קרב?", שאל אותי עידן בהומור שחור.
"תכלס, חייבים להכריע את הדיון הזה אחת ולתמיד – זאת רפורמה לגיטימית או הפיכה משפטית?", שאלתי גם אני בחיוך עצוב, וסוף סוף ירדה דמעה מעיניי.
"אולי נשתלט פה על אחד הבתים ברובע היהודי", הצעתי לו. "עכשיו כשלא נשאר כלום מהמדינה הם לא שווים הרבה, אבל מי יודע אם הנכדים שלנו לא יהיו עשירים בזכותנו"...
"רעיון", הוא זרם.
התיישבנו על ספסל רחוב שאיכשהו נותר בשלמותו למרות ההפגזה הכבדה שפקדה את העיר וניסינו לייצר לנו רגע של שפיות בתוך השבועות האיומים שעברנו עלינו. סצנות זוועתיות כמו מתוך חלום רע, לא עזבו את זיכרוני והזכירו לי כיצד הכל התחיל: המילואימניקים שעזבו את הצבא, צה"ל כולו שהיה מפולג ושסוע והקרע שחתך את העם שלנו מבפנים ולבסוף גם מבחוץ - זאת הייתה שעתם היפה של שונאי ישראל, שהחליטו לנצל את ההזדמנות ופתחו במלחמה כנגד המעצמה האזורית שלפתע התגלתה ברפיסותה.
• • •
"אנחנו העם הכי חכם, אבל לפעמים גם הכי מטומטם", אמרתי בשקט, כעבור דקות ארוכות של שתיקה. "אנחנו עם שיודע להתעקש על שטויות, להילחם זה בזה עד טיפת הדם האחרונה ולטפס על צמרות של עצים תוך שריפת הסולם שיוריד אותנו מהם", הוספתי ועיניי זלגו דמעות של תסכול.
"אף עם אחר לא היה מצליח לבנות את המדינה היפה הזו כמו שאנחנו בנינו - אבל גם אף עם אחר לא היה מחריב אותה במקצועיות שכזאת", עידן תרם אף הוא את חלקו לכאב המשותף.
"כאילו שלא יכולנו למצוא דרך אמצע", הוא הוסיף, ופתח במונולוג כואב: "כאילו שלא יכולנו להתפשר ולהסתדר, כאילו שלא יכולנו למצוא את הדרך שאיתה כולנו היינו יכולים לחיות בשלום, אבל את ההון הפוליטי שאפשר להרוויח ממלחמה עיקשת אי אפשר לצבור בדרכי שלום".
"לא ייאמן שעם שעבר היסטוריה עקובה מדם כשלנו וזכה סוף סוף לכמה שנים של שקט - לא היה מסוגל לעצור לרגע את הטרוף ואת הקיטוב - ולהקשיב האחד למועקתו של השני בפתיחות ובאכפתיות", הוא אמר, והוסיף שמן למדורת הזעם שחיממה אותנו.
"ירושלים רביעית כנראה שכבר לא תהיה, לפחות לא בזמן הקרוב", אמרתי והוא נטה להסכים איתי: "כל אחד צריך להכיר את החולשות שלו ולדעת במה הוא פחות טוב", הוא הוסיף בכאב של השלמה.
• • •
"לאן ממשיכים מפה?", העליתי את השאלה המתבקשת.
"אנחנו יכולים לחיות פה עוד כמה ימים משאריות האוכל שבתוך הבתים, אנחנו יכולים אפילו ללקט זהב ותכשיטים מתוך הבתים, לחפש איזושהי יכטה ולהפליג לאירופה, אבל איזה מן חיים יהיו לנו? האם נוכל יום אחד לייצר לנו חיים ששווה לחיות למענם?", הוספתי והקשיתי.
"אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש", קבע עידן. "אם יש משהו שאנחנו טובים בו כיהודים - זה להפוך אסונות להזדמנות ולדעת שכל סוף הוא גם התחלה. בוא ננסה לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות שאף אחד אחר לא יוכל לעשות...".
"להסריט את האירוע? לכתוב ספר על מה שעברנו? להביא איזשהו מסר לעולם שרק אנחנו יכולים להביא?", הפרחתי רעיונות לחלל.
• • •
"אולי נכתוב אֲמָנָה" - הוא הציע.
"נכתוב אמנה לדורות הבאים עם חמישה כללים בסיסיים, כך שגם אם העם היהודי יחליט שוב לבנות מדינה בפעם הרביעית, לפחות שילמד את הלקח. שיזכור את הכללים האלו ואולי זה יסייע לו להימנע מלפרק את עצמו מבפנים", הוא הציע.
וכך, ישבנו שנינו עד אור הבוקר, וניסינו לגבש את כללי הבסיס שישמרו על מדינתו של העם היהודי במידה ותקום בעת אחרת - כללים שיגנו עליה מפני האויב המסוכן ביותר שעלול לעמוד כנגדה - פילוג וקיטוב בעם.
• • •
השחר עלה, השמש החלה להאיר על העיר החריבה, והדף שבידינו נותר ריק.
מה לא ניסינו? ניסינו לגבש רעיון של "מועצת הסכמות" שתתוגמל על יצירת פשרות בין השקפות, ניסינו לגבש כללים שיגבילו את כוחם ומעמדם של פוליטיקאים מושחתים, ניסינו לגבש כללים של הגבלת או העצמת כוחו של בית המשפט העליון, אך לבסוף הרמנו ידיים ונותרנו ללא תשובה:
"כשאדם באמת רוצה להרוס את חייו אין לך דרך למנוע זאת בעדו", טען עידן, "וכשעם מתעקש בכל כוחו לפרק את המדינה שהוא בנה - הוא בוודאות יצליח לעשות זאת, תוך שהוא משנה את החוקים ומתעלם מכל אמנה כזו או אחרת".
"אין בכוחה של הצהרה או אמנה מלמנוע את הגורל האכזרי שמצפה לצאצאינו שיקימו את ממלכת ישראל הרביעית. זה כמו לנסות לסייע למתבגר לעבור את גיל ההתבגרות מבלי לעבור את המשברים הכרוכים בתהליך", הוא סיכם את הייאוש.
"יודע מה?", אמרתי לו. "אתה צודק. הרי בעצם אנחנו לא הראשונים שיושבים ומנסחים מסמך שכזה: לא מעט יהודים במהלך ההיסטוריה כבר ניסחו את הטקסטים האלו עבורנו מתוך תקווה שלפחות אנחנו נלמד את הלקח.
במדרש מסופר על ירמיהו הנביא שפגש את עם ישראל שנזרקו מארץ ישראל אל הגלות. כשהוא ראה שהם בוכים הוא אמר להם ש"אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. היה ירמיהו הולך ובוכה, וכך אמר: חבל עליך יקרת המדינות!".
אז האם מגילת עקרונות שתישאר לדורות הבאים תסייע להם? האם אֲמָנָה מושקעת או סיפורי היסטוריה יצילו את הנכדים שלנו מעצמם? אם מגילת איכה, ספר ירמיהו, ספר יוסיפון, ועוד שלל ספרי היסטוריה שנכתבו בכדי ללמד אותנו הגנה עצמית מפני תקיפה שלנו את עצמנו, לא הועילו - כנראה שהגורל ימשיך לרדוף אותנו באכזריות.
ולנו לא נותר אלא לקונן ולזעוק: "אֵיכָה?!".
• לתגובות, הערות, ולכל מה שתרצו: [email protected]
0 תגובות